עודכן לאחרונה ב 31.5.2004
הסיפור נכתב על ידי "יניב 2004-2005"
עד שהגיע איש שהכתובת "מאמן" הייתה כתובה על חולצתו:"שלום! אני חזי, המאמן שלך.
אתה בוודאי הבן של רותם, נכון?" יניב הנהן לחיוב. "טוב, אז תפוס כדור ותנסה להטביע כמה שיותר, בעוד רבע שעה יתחיל האימון." הוא לחץ את ידו של יניב.
"נו באמת! מה אתה נקבה? גבר נמדד על פי עוצמת הלחיצה שלו. תלחץ חזק!" יניב לחץ הכל כוחו, אך חזי רק צחק והלך.
יניב כעס נורא. מה הוא חושב לעצמו, המאמן המתלהב הזה?! אך קול קטע את מחשבותיו:" הנה כדור, יניב." הוא הסובב ונדהם.
הבחורה כי יפה שהוא ראה מעולם עמדה מולו.
היא הייתה בלונדינית, עם עיינים ירוקות. היו לה בגדים יפים ממש, ומעבר לבגדים הוא ראה שהיא כבר התחילה להבשיל.
היא לא היתה שזופה, אבל מראה הסרט האדום שהיה קשור על מיצחה ריתק אותו.
הוא מעולם לא הרגיש את התחושה הזאת.
תחושה חזקה, כאילו קן לייזר מחבר ביניהם. אך הוא היה חייב להמשיך באימון.
הוא הודה לה, לקחת את הכדור, וצפה בה קופצת ומחטיאה סל. פניה נראו מאוכזבות, אבל מייד קפצו חמישה עד שישה בנים,
ניסו להצחיק אותה, לדבר איתה, והיא מייד התעודדה.
יניב כידרר את הכדור מספר פעמים וזרק. וזרק. וזרק וזרק וזרק וזרק עד שאפילו כאב לו התכול, ככה הוא חשב. ממש נהדר.
מתוך אלף ואחד זריקות החטאתי אלף והכנסתי 1, לאחר פיצול אישיות שבו התיימרתי עם עצמי, חשב יניב.
לפתע נכנס חזי למגרש. כל הילדים זרקו את הכדורים חזרה לרשת והתאספו סביבו.
יניב זרק את הכדור גם והתיישב פחות או יותר ליד הילדה שהגישה לו את הכדור. חזי התחיל לקרוא שמות.
"ליאור?"
"כאן"
"מוטי?"
"כאן"
"חן?"
"פה"
"אביב?"
"כאן"
וכך המשיך חזי להקריא שמות, שלפתע הקפיץ אותו שם אחד.
"ליזה?"
"כאן"
ליזה הייתה הילדה. הילדה היפה שריתקה את יניב, שמילאה אותו בתחושה המוזרה הזאת.
האימון הלך בקושי בלתי יאומן. הוא לא הצליח להכניס אף סל, לא לכדרר נכון, עשה המון זריקות עונשים,
התעייף בריצות, נכשל בקפיצות, חטפו לו את הכדור במהירות- והוא עצמו לא הצליח לעשות כלום.
גולם במעגל.
והמקצוענים כמו ליאור ולירז אהבו להתנכל לו:"איזה זריקה, אני מניח שיצרת את דיוויד בלות'נטל!"
"איזה רמה! אתה בטח שופט באן.בי.אי!"
"כזה סל עוד לא ראיתי. אופס. כזאת החטאה."
בסוף האימון, שיניב לקח את התיק שלו וצעד לעבר ביתו, הוא שמע צעדי ריצה.
מהניסיון שלו ידע שתכף יקרה לו משהו לא נעים.
והוא צדק.
דלי שם של מים קרים עם חתיכות אדמה נחת עליו. הוא לא היה צריך להסתובב כדי לדעת שמדובר בליאור.
והוא המשיך ללכת, כאילו שהוא לא מכוסה במשהו שנראה כמו גוש חרא.
הוא שמע עוד צעדי ריצה. נהדר, עכשיו אני יקבל גם גוש חרא בשיער.
הוא הסתובב וצעק:"די כבר! אתם לא מבינים שנמאס לי שאתם צוחקים עליי?! מקללים אותי?! זורקים עלי דברים?!
אני לא טוב בכדורסל ובכלל לא רציתי לבוא לאימון המחורבן הזה!
עזבו אותי!" אבל שהוא הסתכל, הוא ראה שליזה עומדת מולו. "אני מצטער....." הוא לחש.
ליזה עמדה מולו כמופתעת. "אני מצטערת עם זה מה שהם עשו לך.
אני מניחה שהם גם הרטיבו אותך ושמו עלייך חתיכות אדמה." ענה לה יניב:"מי אם לא הם?"
"אני מצטערת...." היא לחשה, והתקדמה לעברו. "אנחנו גרים קרוב אחד ליד השני. אולי נלך יחד?" יניב הסכים.
ההליכה הזאת עברה בשתיקה. שהגיעו לביתה של ליזה, הם נפרדו אחד מהשני, וליזה התקרבה אל יניב, הביטה בעיניו וחיבקה אותו.
התחושה הציפה אותו. וכעת הוא הבין אותה.
הוא התאהב בליזה.