געגוע הוא שם המשחק- 

אוקי, אז המון זמן כבר אמרתי שאני רוצה להעלות קטעים שלי לפינת הכתיבה, וכשישבתי וחשבתי מול המחשב מה אני רוצה להעביר לכם, הקוראים בסיפור שלי, הדבר הראשון שעלה לי לראש היה שהמשחק לעולם לא נגמר, תמיד יש לאן להמשיך, ולכן הקטע שלי היה אוסף של פרקים שיתחברו איכשהוא לסיפורים בהמשכים, אז זאת ההקדמה ואני מקווה שתאהבו אותה

הקדמה- תקועים באותה ביצה

ואת התמונה סתם מצאתי באינטרנט והיא עוררה בי השארה אז חשבתי שגם בכם:) 

"אתה מכיר את התחושה הזאת? שהראש שלך מלא בכל כך הרבה מחשבות ואתה כבר לא יודע מה לומר, ואז כשמגיע הרגע שאתה צריך לדבר, לשפוך את כל המחשבות החוצה, הכול נעלם בשנייה אחת?" שאלתי אותו, יונתן הביט בי, חייך את אותו חיוך מוכר ומנחם עד כאב, ונשען אחורה על הקיר הלבן, "מי לא מכיר?" הוא אמר בשקט, מביט בי עמוק בעיניו החומות והחודרות. "אני מפחדת שזה מה שיקרה לי" לחשתי לו והחזרתי לו מבט, אבל הפעם רך, יותר מתחנן לרחמים מאשר מבקר בציניות, "מתי? מחר באזכרה?" הוא שאל הנהנתי, הוא שתק לפתע. פעם ראשונה שלאח הגדול, השחצן הסנוב אך עם זאת גם המגונן והמנחם שלי-לא היה מה להגיד. "אני לא ממש יודע מה לומר" מבט מבולבל עלה לפתע על פניו, "שלך לא יהיה מה להגיד? אנחנו ביקום מקביל או משהו?" צחקתי צחוק קר ועצור, "אני חושב שזה בדיוק מה שגם אני מפחד ממנו, שכשאני אעלה מחר לקבר של אבא, גם לי לא יהיו מילים, וכל המחשבות שלי ייעלמו בשנייה אחת-זה בדיוק אותו הפחד שעובר על כל המשפחה אמה, כולנו באותה ביצה דביקה ותובענית של הגעגוע" הוא אמר את המשפט הזה והשאיר אותי קפואה, חסרת מילים ומחשבות, ומלאה בחששות.  

פרק ראשון- שחור זה מרזה 

בוקר, העיניים שלי נפקחות לשנייה אחת וברגע שאני קולטת איפה אני ואיזה יום היום הן נעצמות בחזרה, אני מתהפכת במיטה, מהבטן לגב ומהגב לבטן, בניסיון להרגיש בנוח אחרי שהתעוררתי, אבל זה לא עובד, אני לא מהאנשים שקמים ואחר כך חוזרים לישון. אני פוקחת אותן.

היום הגיע. היום האזכרה

אני יוצאת מהמיטה ומבלה את שאר הבוקר בהתארגנות איטית ככל האפשר, לוקח לי משהו כמו חצי שעה לאכול ארוחת בוקר ויותר מארבעים דקות לבחור בגדים, לא שיש ממש מה לבחור, רק חולצה שחורה, מכנס שחור, ועליונית שחורה, או פשוט לקחת שמלה שחורה במקום. מה שחשוב שזה יהיה שחור, וקודר. אבא לא אהב לראות אותנו לובשים שחור, אף אחד מאתנו, אפילו לא אימא שטענה בפניו בכל פעם מחדש ש"שחור זה מרזה" אבא אהב שלבשנו דברים צבעוניים ללא התאמה וללא קשר למציאות, הוא אהב לבן, וחלק ונקי, אבל מצד שני הוא לבש בעצמו מערבולות צבע שלא היו מביישות אף הולך רגל במצעד הגאווה.

אבא היה אדם מלא חיים, הוא בחיים לא חשב שילבשו שחור באזכרה שלו.

והנה זה קורה. 

אני מבינה בשנייה אחת שאני לא אסתדר ביום הזה ללא תמיכה, אני יוצאת מהחדר ובהליכת זומבי צולעת מגיעה לחדר של יונתן. אני פותחת את הדלת באדישות ונכנסת, לא שמה לב שהוא עומד באמצע החדר בבוקסר בניסיון להבין איך ללבוש את החולצה השחורה והמעצבנת שלו. 

"היי" אני אומרת בקול חסר חיים ומתיישבת על המיטה שלו. הוא מפנה אליי את מבטו בחדות וגבותיו מתכווצות בזעף. "את שמה לב שאני מתלבש?!" הוא שואל בטון עצבני, "אה, לא ראיתי, אבל מה זה משנה?" אני משיבה באדישות כזו שהוא כבר רותח, "מה זה משנה?! אמה!" הוא מעיף את החולצה שבידו ובא לגרש אותי מהחדר, בדיוק כשהוא בשלב של לגרור אותי החוצה אני לוחשת לו "עצור". 

"מה עכשיו?" הוא שואל בכעס ומביט בי, ידו השרירית והשזופה עדיין אוחזת בכוח בזרועי הדקיקה שהחלה להאדים כבר. "למה דווקא שחור?" אני שואלת פתאום. "מה?" הוא שואל בפליאה וכעס גם יחד, "אבא לא אהב שחור" אני ממשיכה למלמל והוא עוזב את ידי, "אמה... זו אזכרה, באזכרות לובשים שחור" אני מביטה עמוק למפל החום והשוצף של עייניו ואומרת, "אבל אני יודעת, אבא לא אהב שחור. אני לא רוצה ללבוש שחור" אני מתעקשת בכל כוחי על הטיעון הזה, "אמה..." הוא לוחש,ומביט בי במבט חסר אונים. אני מביטה בו בחזרה וכבר לא מבינה מה אני מנסה לעשות "אמה, לכי תתלבשי, שימי את השמלה השחורה שלך, שחור זה מרזה" הוא ממלמל ודוחק בי לצאת מחדרו. אני מהנהנת ובולעת את רוקי. "שחור זה מדכא" אני אומרת לעצמי ברגע שדלת החדר שלו נסגרת מאחורי. 

פרק שני: תמיד אתגעגע אליך 

Untitled

בסוף לבשתי את השמלה השחורה, המצבה הייתה לבנה, כמו שאבא אהב, אז ציפיתי שיבין למה לבשתי שחור באותו יום, ידעתי שהוא יבין, אבל לא ידעתי ממש מה הולך לקרות עכשיו, נכנסו לאוטו ונסענו לבית הקברות, "יהיה בסדר" יונתן לחש לי, אבל האמת, שלא הייתי בטוחה בזה בכלל.

עמדתי אל מול המצבה שכוסתה קליל בדמעות שקופות שנחתו עליה ברכות. עמדתי מול המצבה עם ראש מלא מחשבות ופה שלא מצליח לבצע את הפעולה ולפתוח אותו. מתחת למצבה שכב אבא, הוא לא היה נראה ממש כמו אבא, הוא נראה כמו אבן לבנה שעליה היו חרוטים שמות ותאריכים ושלושה זרים לבנים קישטו אותה, ולי, בדיוק כמו לאבא, היה קשה לדבר למצבות, ולאו דווקא בגלל שלא הרגשתי שהוא בן אדם, להפך, פשוט היה לי קשה לשחרר את העובדה שהוא כבר לא בחיים.

עברו חמש דקות עד שהחלטתי לפתוח את הפה, חמש דקות בהן פשוט עמדתי ובהיתי במה שנשאר ממנו בזמן שסידרתי את המחשבות. הבטתי סביבי, אימא ויונתן ישבו לבדם על ספסל בשתיקה, דמעות לחות מכסות את פניהם והם חבוקים אחד בשני, נאחזים כל אחד בעמוד התווך היחיד שנותר להם. חוץ ממני. פתחתי את הפה, "היי אבא" אמרתי ושיירי הבכי נשמעו בקולי, "אתה יודע? באתי לפה, עם ראש מלא ברעיונות מה לומר לך, הכול מסודר, מתוכנן, אבל עכשיו, הכול נמחק ושום דבר לא נראה לי חשוב יותר" שתיקה, המשכתי להביט במצבה בזמן שהדמעות מאיימות לשוב ולהציף את עייני "אני מתגעגעת אבא" אמרתי לבסוף, "אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים. כל כך הרבה דברים קרו מאז שהלכת, כל כך הרבה חומות נפלו, אבל זה לא חשוב עכשיו, אני פשוט מתגעגעת אליך, עברה כבר שנה אבל אני פשוט לא מסוגלת, עברה כבר שנה מאז שהמכונית המחורבנת הזאת שלא עצרה באדום ריסקה אותך ואת החיים שלי. אני פשוט רוצה אותך בחזרה" כעת כבר לא הייתה לי סיבה לעצור את הדמעות, הן יצאו ושטפו את הפנים שלי, וכיסו לאט את המצבה, מלוחות וקטנות ושקופות, מלאות בכל המילים שרציתי שינחם אותי בהן אבל לא יכל לדבר. בשלב מסוים, שאפילו לי כבר נגמרו הדמעות במחסן הבכי, התיישבתי על האדמה הלחה שמול הקבר ובהיתי במצבה, כשהזזתי את מבטי הבחנתי בנרקיס קטן צהבהב שצמח בחלקה שליד הקבר שלו, קטפתי אותו והנחתי אותו על המצבה הלבנה, "בבקשה תעזור לי, בבקשה תחזור" מלמלתי בשקט.  לפתע רוח החלה לנשב, רוח חזקה ועוצמתית מהסוגים שמעיפים את השיער על הפנים, נעמדתי על שתי הרגליים כמו מקודם וסידרתי את הנשימה, אני לא יודעת למה, אבל הרוח חיזקה אותי באופן מסוים, כאילו באה לומר לי שאני אהיה בסדר, שלמרות שהחיים שלי ממש אבודים כרגע, שמעתי אותה אומרת לי שכל אדם אבוד מוצא את הדרך שלו בסוף, "אני אוהבת אותך אבא, אוהבת ומתגעגעת, אני תמיד אתגעגע" נישקתי את המצבה והתחלתי לרדת בחזרה לכיוון יונתן ואימא.

 

מקווה שאהבתם כי כתבתי פה מהלב- תכתבו לי עם אתם רוצים המשך ובכלל מה דעתכם על הסיפור 

-אלונה-

 

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב. לחצו כאן עכשיו כדי להירשם או להתחבר!

תגובות אחרונות

תאריך: 02/06/2018
הודעה: b716f44f31d1fc3a848498d33eb158bf5b128217
תאריך: 19/10/2017
הודעה: 9a675fe153138b4b89b0ac2e362530ed59e792cb
מאת: sanda
תאריך: 02/11/2016
הודעה: תקשיבי, האתר שלך פשוט מדהים!!!! אנחנו חושבות שנעשה את האתר שלך במומלצים שבאתר שלנו... (שעוד מעט נעשה)
תאריך: 13/10/2016
הודעה:

c436b733b53dbb28bf34ca21e44a898457ff733f

-התמונה מקושר​ת-

מאת: #בלופ3:
תאריך: 09/10/2016
הודעה:

1044012.png

***

סקיי בלוג חוזר מהקפאה בעיצוב חדש!

ואתם לגמרי מוזמנים להכנסD:

בקרובבקרובבקרוב מלא עמודים חדשים, תחרויות,

הגרלות ומשחקים!

אז למה אתם מחכים?!

לחצו כאן בשביל להכנס לאתר!

***

Sky Blog

עמוד:




כניסות שונות: 34473
עמודים נצפים: 60378
האתר עודכן לאחרונה בתאריך 31/07/2016

האתר בננות|Bananas נבנה באמצעות מומו אתרים - בניית אתרים לילדים בחינם.
כל הזכויות שמורות ל ו \ או ליוצרי התוכן המקוריים. רוצים לבנות אתר בחינם? לחצו כאן עכשיו!
נתקלתם בתוכן פוגע? תוכן מפר זכיות יוצרים? לחצו כאן כדי לדווח לנו.