סיפור מספר 1 

הקבצנית  כשעמדתי ברמזור השבוע, עצרה לידי מכונית עם שני חיילים וחיילת. 

קבצן עבר בין המכוניות וביקש צדקה. הוצאתי מטבע ונתתי לו; החיילים 

והחיילת לעגו לו. בדרך-כלל אינני נוהגת לשוחח עם אנשים זרים בצומת – 

אני פשוט מפחדת... 

אך הפעם לא הצלחתי להתאפק. אמרתי להם שגם הקבצן הזה היה פעם בן 

תשע-עשרה. גם לו היו חלומות לכבוש את העולם, ואף אחד לא יודע מה יקרה 

לו בעוד עשרים שנה. הרמזור התחלף ועמו המחשבות... נזכרתי באותה קבצנית 

שהכרתי לפני ארבע-עשרה שנה. 
חמש שנים היא ישבה באותה הפינה. מלוכלכת, שיער מדובלל שלא ראה מקלחת 

זמן רב, בגדים בלויים שידעו ימים טובים יותר וריח רע שנדף דרך קבע. עיניה היו 

חלולות וחסרות מבע: לא עצובות, לא שמחות. לעתים היה נדמה שהיא רואה דרך 

האנשים ולא את האנשים, שהיא רואה את כולם ואיש לא רואה אותה. 
היא ישבה על שרפרף ובידיה קופסת שימורים חלודה, מרשרשת ומקשקשת 

בתקווה שמטבע נוספת תיזרק אל הקופסה. היו שהתעלמו ממנה, הרגישו לא בנוח; 

אחרים זרקו לה מטבע. ההיכרות שלי עמה החלה כאשר היא נכנסה לחנות לצילום 

בה עבדתי. חייכתי אליה ושאלתי במה אוכל לעזור. 
היא לא השיבה, אך עובדת וותיקה שעמדה לצידי אמרה "היא באה להחליף את הכסף 

הקטן בכסף גדול. היא קבצנית." נבוכתי מעט מאמירתה, אך הקבצנית 

נותרה עם פנים חתומות כאילו לא היה מדובר בה. היא העניקה לה שקית מלאה 

במטבעות, ואני, כהוראתה של העובדת הוותיקה, הענקתי לה שטרות. 
"היא לא מדברת?" שאלתי את הוותיקה כשיצאה מהחנות. "לא יודעת", היא השיבה. 
ללא קול. ללא מבע. 
חלף שבוע והיא נכנסה שוב. "מה שלומך?" חייכתי אליה. היא נעצה בי מבט נטול 

מבע וללא אומר ודברים הושיטה לי את שקית המטבעות. הענקתי לה את השטרות, 

חייכתי שוב ואמרתי לה שהיא ממש מצילה אותי עם הכסף הקטן – בזכותה לא חסר 

לי עודף. היא לקחה את השקית ויצאה מהחנות. 
כשלקוחה נכנסה והעירה על ריח לא טוב בחנות, חשבתי לעצמי: אין ספק שהיא לא 

התרחצה זמן רב... 
בשבועות הראשונים ראיתי אותה רק לקראת סוף המשמרת הראשונה. הוותיקה אמרה 

שהיא תמיד מגיעה באותו היום ובאותה השעה. 
אחר הצהריים אחד הגעתי למשמרת שניה וראיתי אותה עומדת מעברו השני של הכביש, 

מול החנות, כשהיא מסתכלת לעברי. כשראתה שנכנסתי לחנות, נכנסה אף היא והושיטה 

לי את השקית. הריטואל חזר על עצמו, הכסף הקטן הוחלף בכסף הגדול. הושטתי לה את 

השקית אבל הפעם היא לא הלכה. היא המשיכה לעמוד מולי כשהיא מסתכלת עלי באותו 

מבט חסר מבע. חשתי לא בנוח וקצת נבוכה, וכדי לשבור את השתיקה שלה אמרתי שהטבעת 

שלה יפה. נשמעתי לעצמי די מטופשת אך זה היה הדבר היחיד שעלה במחשבתי באותו הרגע. 
והיא בשלה. שותקת. אני מודה שחשתי הקלה כשעזבה. 
יום אחד כשהגעתי בבוקר לחנות, הוותיקה אמרה לי שהקבצנית שאלה בסימני ידיים מתי אני 

אמורה לבוא. "עד שהבנתי מה היא רוצה", רטנה. "מה היא רוצה?" תמהתי. "כנראה שמצאת 

חן בעיניה. היא לא נתנה לאף אחד להחליף לה את המטבעות." 
תוך שאנו משוחחות היא נכנסה והושיטה לי את השקית. 
"מה שלומך?" שאלתי. והיא השיבה. היא פתחה את הפה. היא אמרה "ברוך השם, בסדר", 

ונדמה לי שהיא אפילו חייכה. 
יום אחד הקבצנית נכנסה באמצע הפסקת האוכל שלי, כשישבתי בפינת הקפה בחנות. היו 

שם שני שולחנות עגולים עם כסאות, לרווחת הלקוחות הממתינים לפיתוח התמונות. 
היא סרקה במבטה את החנות, כאילו מחפשת משהו. קמתי לקראתה, חייכתי, גם היא חייכה. 

הושיטה את השקית, החלפתי את המטבעות בשטרות... 
תוך כדי נזכרתי בדברי הרבנית בשיעור מליל אמש על אהבת ישראל. שאהבת ישראל אמיתית 

היא כלפי מי שקשה לנו איתו. שלפעמים אנחנו צריכים לצאת מגדרנו, לעשות ההיפך ממה שנוח לנו. 
חשבתי לעצמי כמה קל לאהוב את הנקי והאסתטי, את השפוי והמנומס, את מה שנראה בעינינו נורמטיבי. 
כמה קל לנו לאהוב את מי שנוח לנו בחברתו ואת מי שמסכים לדעותינו. 
כמה קל לנו לאהוב את המוכר. 
כמה קל לנו לאהוב את מי שמעצים אותנו, שלהיות בקרבתו זו גאווה. 
כמה קל לנו לאהוב את הנוחות של עצמנו. 
כמה בקלות אנחנו מפחדים מה יגידו עלינו. 
כמה בקלות אנחנו שופטים את האחר לפי מראהו. 
כמה בקלות אנחנו נותנים לחיצוניות לנהל אותנו. 
כמה בקלות אנחנו מחשיבים את עצמנו מול כל מי שהחברה קבעה שהוא לא נחשב. 
כמה קל לחייך מעבר למחיצה, מעבר לדלפק לאישה מסריחה ודוחה. 
כמה קל להיות נחמד מרחוק. 
נשמתי עמוק והזמנתי אותה לשבת איתי בפינת הקפה. חתכתי חצי מהכריך שלי והושטתי לה. 

ביד מהססת היא לקחה את חצי הכריך והתיישבה מולי. 
סעדנו יחד את ארוחת הצהריים. 
אני מודה שזה היה לי קשה. אני מודה שהרגשתי מאד נבוכה מהמבטים של שאר העובדים. של 

הלקוחות. אני מודה שבקושי הצלחתי לבלוע את האוכל. 
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מקרוב. פניה נראו יפות. 
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולה. סיפרה לי בקול שקט וכמעט בלתי נשמע שהיא 

חיה עם אמה החולה. שהיא 5 שנים יושבת באותה הפינה. 
מאז, בכל פעם כשהגיעה, יצאתי להפסקה שלי. 
סיפרה לי על מי שהיה אהבת נעוריה שנהרג במבצע צבאי. על המשבר הגדול. עזבה את העבודה, 

הוציאה את כל חסכונותיה ונדדה בעולם. חזרה לארץ חסרת כל ועם עצב גדול. הוריה ניצולי שואה. 

אביה נפטר כבר ואמה חולה. 
התחילה לבוא יום יום לחנות וביליתי אתה את ההפסקה שלי. 
היא ריתקה אותי. סקרנה אותי. רציתי להבין איך אישה צעירה, משכילה חכמה ונחמדה מגיעה למצב כזה. 
בהתחלה כשישבה מולי היא נראתה לי כמו ילדה קטנה ואבודה. זזה על הכסא בחוסר נוחות. היא מיעטה 

לדבר. ענתה על שאלותיי בכן ולא. סיפרתי לה על עצמי. לעתים הרגשתי שאני מדברת לעצמי. אבל לאט 

לאט, כולנו שמנו לב שמשהו משתנה בה. 
התחילה לומר שלום לשאר העובדים. כבר לא הסריחה. 
לפעמים גם שאר העובדים היו מצטרפים אלינו בהפסקה. היא הייתה יושבת ושותקת, אבל נראה היה שנעים 

לה להיות בחברת אנשים. אפילו הוותיקה התחילה לחייך אליה. לאט לאט הכרתי אישה עם עולם פנימי עשיר. 

עם ידע. אישה משכילה. 
מצאנו שפה משותפת. הכירה את הספרים שקראתי, את המוסיקה שאהבתי. 
עברו כמה חודשים. יום אחד הגיעה לחנות עם בגדים נקיים, מסורקת, רחוצה. 
כמעט ולא זיהיתי אותה. היא הושיטה לי את שקית המטבעות. החלפתי לה "כסף קטן" ב"גדול". 
היא לא יכלה לשבת איתי לארוחת הצהריים המשותפת. "אני ממהרת" אמרה. 
למחרת כשהגעתי, העובדת הוותיקה אמרה לי שהקבצנית הייתה והשאירה לי שקית קטנה. פתחתי את השקית. 

הטבעת הייתה שם. 
היא לא שבה לחנות. לא במשמרת בוקר ולא במשמרת ערב. 
אחרי כמה ימים כשלא הגיעה, הלכתי לפינת הרחוב, הפינה בה ישבה 5 שנים. 
היא לא הייתה שם. גם השרפרף לא היה שם. נעלמה. 
לפעמים אני תוהה מה עלה בגורלה. למה היא לא נפרדה לשלום? האם התביישה? 
אבל מה שבטוח שיותר משאני עשיתי עמה חסד, היא עשתה עימי חסד. 
בזכותה למדתי להסתכל לתוך הקנקן ולא רק לדקלם אותו. 
בזכותה למדתי לאהוב ולחבק גם את האחר. 
בזכותה למדתי לכבד את השונה. 
בזכותה למדתי שהחיים שלנו שבירים ומה שיש לנו היום לא בטוח שיהיה מחר. 
וכמה חשוב להודות לה' על כל הטוב שהוא משפיע עלינו. 
כמו שאימא שלי תמיד אומרת: "תיהנו ממה שיש כי ממה שאין אי אפשר ליהנות"

סיפור מספר 2

סיפור שהתגלגל אלינו ואנחנו חושבים שכדאי שגם אתם תקראו:

אחד מהאחים רייכמן מגדולי קבלני העפר של ישראל, נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר.


הוא השאיר שתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשנייה רק אחרי ה'שלושים'.
בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא רחש להם חיבה .
ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא וביקשו לקוברו עם הגרביים.

 

בחברה קדישא סירבו לבקשה, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה.
בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד,
ובוודאי הייתה לו סיבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם .
בזעם פנתה המשפחה לבית-הדין הרבני. והרבי הסביר להם בעדינות: 'למרות שאביכם השאיר את בקשתו בהיותו עדיין בעולמנו, הרי שעתה, כשהוא בעולם שכולו אמת, הוא מבין שזה אך לטובתו שייטמן בעפר ללא הגרביים'.


וכך נקבר מר רייכמן ללא הגרביים .


לאחר ה'שלושים' נפתחה הצוואה השנייה, ונאמר בה בערך כך : 'ילדיי היקרים, נכון לעכשיו בוודאי קברתם אותי ללא הגרביים לרגליי . אני רוצה שאתם באמת תבינו ותטמיעו,
לאדם יכולים להיות מיליארד דולרים, אבל בסוף,
הוא לא יכול לקחת איתו לקבר, אפילו זוג גרביים' .

סיפור מספר 3




 

סיפור מספר 4 

נערה, יושבת בחוף הים, באמצע השקיעה, כותבת מכתב לאהובה.

"אהובי היקר, אני בטוחה שאתה רואה את זה ומתגעגע אלי עכשיו, גם אני אליך. איך כל יום היינו נפגשים והיית עוטף אותי בחיבוק המחמם שלך, היית מטביע אותי באהבה בלתי פוסקת, איך אני מתגעגעת..." היא מזילה דמעה וממשיכה לכתוב, למרות הכאב הנורא שעוטף אותה. "אך אל תדאג, בסוף דרכיינו יפגשו, אני מבטיחה לך, אני אפילו מוכנה להישבע שניפגש".
היא סיימה לכתוב ושמה את המכתב בכיסה, החוף ריק מאדם, היא מוציאה את שמלתה הארוכה והלבנה, שנצצה בשקיעה, היא פשטה את בגדיה הרגילים, הרי אף אחד לא רואה, השמלה ממש מתאימה לה. היא עומדת מול הים הסוער, נותנת לרוח לשחק בשיערה, עכשיו הגיעה הרגע. היא קופצת לים, דמעות זולגות מעייניה, היא לוחשת דבר מה. 
"אני באה אליך..."

 

סיפור מספר 5

זהו.. לואי הלך לנו עכשיו, למחנה אימונים הזה של אקס פקטור......... נו טוב אני יתגעגע אליו מזל שהוא הביא את הרעיון הגאוני הזה לשלוח כל יום סרטון של מה עבר היום.
אמא:״אמבר״
אני:״מה?״
אמא:״בואי לכאן שניה״
ירדתי למטה ונכנסתי למטבח
אני:״מה אמא?״
אמא:״את יכולה ללכת לסופר??״
אני:״אני יכולה להזמין את שני שתבוא איתי לסופר??״
אמא:״כן אבל מהר! היום החברים מהעבודה באים וחסר לנו מלא מלא אוכל״
אני:״כן כן קפטן!״ 
אמרתי ועליתי למעלה לחדר שלי, התקשרתי לשני
אני:״שנינוש״
שני:״הי אמבר מה המצב?״
אני:״סבבה ישמצב את באה אלי עכשיו ותבואי איתי לסופר?״
שני:״ברור! חמש דקות אני אצלך צ׳או״
ניתקתי את הטלפון והחלפתי בגדים.
חולצה קצרה לבנה סוג של חולצת בטן עם דגל של אנגליה ומכנס גינס קצר כהה.
שני:״היייי סיסטר!!!״ היא אמרה בצעקה כשהיא נכנסה לחדר שלי ואני קפצתי מרוב בהלה
אני:״משוגעת אני נבהלתי בטירוף!! אל תעשי את זה יותר בחיים שלך!״ צעקתי עליה מחזירה את הלב שלי למצבו הקודם.
לקחתי משקפי שמש טלפון ומפתחות לאוטו ויצאו לדרך.
הגענו לסופר אחרי עשר דקות
שני:״שיואו כמה זמן כבר לא עשיתי קניות בסופר״
אני:״מוזרה״ 
שני:״נו נו נו בואייי״ היא אמרה מושכת אותי פנימה
אני:״רגע!! צריך לקחת עגלה״ אמרתי הולכת לכיוון העגלות ולוקחת אחת חזרתי לשני ונכנסנו פנימה.
שני:״בואי נקח גם בננות!!!!״ היא אמרה רצה לכיוון הפירות
אני:״רק מה שברשימה!!!!״
שני:״טוב טוב״ 
אני:״אני הולכת להביא אבקת אפיה חכי לי כאן!!״ ציוויתי עליה
שני:״כן אמא״ היא אמרה והוציאה את בטלפון שלה.
הלכתי לאיפה שהאבקת אפיה ואיך לא! עם המזל שלי!! זאק היה שם עם עוד שני חברים.
לקחתי את האבקת אפיה וניסיתי להתחמק , מה שלא כל כך הצליח לי
נער 1:״תראו תראו מי כאן״ הוא אמר ותפס לי את היד
זאק:״תעזוב אותה רוברט״
רוברט:״רק כי בקשת!״
אני:״תעזבו אותי!!״ צעקתי עליהם עם דמעות בעיניים רצתי לשני
שני:״מה קרה?!״ היא שאלה מודאגת
אני:״סתם זאק היה שם... בואי נלך מכאן המקום הזה עושה לי צרבת״ אמרתי כשאנחנו מגררות לקופה.
שילמנו ויצאנו.
<נקודת המבט של לואי>
שכבתי על המיטה בחדר שלי וחשבתי קצת עד שקול קטע את חוט המחשבה שלי
׳שלום לכל המתמודדים, אני מקווה שנוח לכם בחדרים החדשים שלכם, כולם כולל כולם מתבקשים להגיע לבמה
תודה.׳
יצאתי מהחדר ולא היה לי שמץ של מושג איפה זה
ראיתי בדרך בחור בלונדיני אז שאלתי אותו
אני:״סלילה איפה הבמה?״
הבחור:״בוא איתי אני גם צריך להגיע לשם, איך קוראים לך?״
אני:״לואי, ולך?״
הבחור:״נייל, הנה הגענו״
אני:״ביי נייל״
נייל:״בי לואי״
הלכתי לאיזור כלשהו ונעמדתי שם, היו שם בחינות של שירה וריקוד.
התחיל עם השירה אז שרתי עם כל קבוצת הבנים.
ואז הריקוד הגיעה, שיט! אני ההפך מרקדן אפשר לומר.
רקדתי איכשהו וירדתי מהבמה.
איש:״כל המתמודדים הבנים נא לגשת אלי!!״ הוא אמר והלכתי אליו ביחד עם כל הבנים.
איש:״אני עומד להקריא עכשיו מי שהתקבל, מי שאני לא מקריא אותו זה אומר שהוא לא התקבל״ 
הוא התחיל להקריא שם שם, ככל שעברו יותר שמות ככה הייתי יותר בלחץ, ואז קרה הדבר הנורא בחיי, נגמר רשימת השמות והוא לא הקריא אותי.
האיש:״כולם ללכת לחדרים שלהם!!״ 
הלכתי לחדר שלי עצוב ברמות מטורפות, קיוויתי להצליח, כנראה שאני לא מספיק טוב בשבילם זה מה יש.


נשכבתי על המיטה וחשבתי לעצמי. ועוד פעם אותו האיש בכריזה קטע לי את חוו המחשבה!!!!
׳נייל הורן, הארי סטיילס,לואי טומלינסון,ליאם פיין וזאין מאליק נא לגשת לבמה!׳ אני צריך לגשת לבמה?? ומי הם הבנים האלה?! נו טוב . יצאתי מהחדר שלי והלכתי לבמה.
כשהגעתי הייתי שם עם עוד ארבע בנים מול ארבעת השופטים.
שופט1:״שלום בנים״
כולם:״שלום״
שופט2:״כמו שאתם יודעים לא עברתם את המבחנים״
שופט3:״אבללל החלטנו משהו אחר״ 
שופט4:״חשבנו שאתם שרים מהמם היחד ווו..״ 
שופט2:״איחדנו אותכם ללהקה!!״
שופט1:״ואתם ממשיכים איתנו באקס פקטור!!״
קפצנו כל הבנים והתחבקנו למרות שאנחנו לא מכירים אחד את השני.
שופט4:״מחר תעברו לחדר של חמישתכם בהצלחה אתם משוחררים״
אני:״אזזז... מה השמות שלכם?״
נער:״אני הארי״ אמר אחד עם תלתלים על הראש.
נער:״אני נייל״ אמר הבלונדיני שעזר לי למצוא את הבמה
נער:״אני ליאם״ אמר אחד עם שיער חום ועיניים חומות.
נער:״ואני זאיין איך קוראים לך?״ אמר הנער כם השיער השחור
אני:״לי קוראים לואי!!!!״
הארי:״אזזז..... נראלי שנצטרך להכיר אחד את השני אצל מי ?כאילו באיזה חדר״
אני:״בואו אלי לחדר שלי״ אמרתי מוביל אותם לחדר שלי
הגענו אחרי כמה דקות
אני:״וואלה!!!״ אמרתי ופתחתי את הדלת של החדר
זאיין:״אתה לבד בחדר?!״ הוא אמר נרגש
אני:״יאפ, לא לעוד הרבה זמן״ עניתי לו קורץ.
נכנסנו וכל אחד ישב במקום אחר
נייל:״אזזז לואי תספר לנו עליך ועל משפחתך!״
אני:״אממ טוב קוראים לי לואי טומלינסון אני בן 19 לאמא שלי קוראים אנג׳לינה ולאבא שלי קוראים מארק, יש לי אחות בת 18 שקוראים לה אמבר. אני אוהב לשיר , אני שטותניק ,דאגן וכל הבלהבלהלבלהלבלהל לבלה״
וככה זה המשיך שכל הבנים הציגן את העצמם״
הארי:״אז לואי... יש לך במקרה תמונה של אחות שלך?״
אני:״במקרה כן!!״
זאיין:״אפשר לראות אותה?״~גבות גבות~
אני:״בטח! רק שניה״ אמרתי מוציא את האיפון מחפש תמונה שלה.
אני:״הנה״. אמרתי מושיט להארי את הטלפון
הארי:״הולי שיט!! היא מהממת!!״
זאין:״תראה תראה אותה״ זאיין אמר צוחק והסתכל על מחויך ותוך שניה ירד לו החיוך מהפנים.
אני:״מה קרה זאיין?״
זאיין:״זאת היא!״
ליאם:״זאת מי??״
זאיין:״הילדה שהצלתי אותה מהאונס!!״
אני:״אתה הצלתה אותה?!?!״ צעקתי
זאין:״כן היא נראית בול כמו הילדה אני אומר לך זאת היא.״
אני:״כל הכבוד אחי, הצלת את אחותי״ אמרתי לו ונתתי לו חיבוק של חברים.
 

זהו לבנתיים בקרוב עוד 

 

 

 

 

 

 

 

 

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב. לחצו כאן עכשיו כדי להירשם או להתחבר!

תגובות אחרונות

מאת: רומי23
תאריך: 04/02/2016
הודעה: היי
תאריך: 28/06/2015
הודעה: כנסו לאתר דבש יש בו סקרים משחקים מידע ועוד אז על תפספסו כי אתר דבש הוא יחיד ומיוחד
מאת: bari9
תאריך: 10/04/2015
הודעה: http://www.moomoo.co.il/sites/cvvbbm300
מאת: bari9
תאריך: 10/04/2015
הודעה: http://www.moomoo.co.il/sites/cvvbbm300
מאת: bari9
תאריך: 10/04/2015
הודעה: http://www.moomoo.co.il/sites/cvvbbm300
מאת: יובל326
תאריך: 14/03/2015
הודעה: http://www.moomoo.co.il/sites/yuval326 כנסו לאתר שווה לכם
מאת: בפלה2003
תאריך: 01/08/2014
הודעה: אתר טוב
מאת: טליה99
תאריך: 06/06/2014
הודעה: היוש
תאריך: 30/04/2014
הודעה: http://www.moomoo.co.il/sites/viodi הכניסה שווה
תאריך: 23/04/2014
הודעה: אחלה אתר
עמוד:




כניסות שונות: 82418
עמודים נצפים: 94602
האתר עודכן לאחרונה בתאריך 04.09.2013

האתר האתר הכי פצצה ברשת נבנה באמצעות מומו אתרים - בניית אתרים לילדים בחינם.
כל הזכויות שמורות ל ו \ או ליוצרי התוכן המקוריים. רוצים לבנות אתר בחינם? לחצו כאן עכשיו!
נתקלתם בתוכן פוגע? תוכן מפר זכיות יוצרים? לחצו כאן כדי לדווח לנו.