היוש!!!

ברוכים הבאים לפינה של סיפורים בהמשכים!

והנה כמה סיפורים שאתם שלחתם אליי ובאלכם שיהיו פה:

 

 

זה הטיפים שלי-

אנחנו כולנו בני אדם. אבל לא כולנו מקבלים את העובדהשאין אף אחד מושלם בעולם.

 

לא הדוגמניות, לא הזמרים, לא השחקנים ולא שאר הסלבריטאים. גם הם עושים טעויות. גם אנחנו. גם אני.
השוואות. תמיד אנחנו משווים את עצמנו ומורידים מערכנו. 
'האם אני יפה יותר ממנה?' 'אני רזה יותר?' 'אני מושכת יותר תשומת לב?' 'אני מזיעה יותר?' 'אני מכוערת?' 'השמנתי?' 'הוא אוהב אותי יותר ממנה?'
לא פעם נתקלתי בחברות בשירותים ששאלו אותי אם ההיא, זו שמסובבת את הבנים על האצבע הקטנה, היא באמת יפה, או שהיא פשוט יודעת איך להתנהג לידם.
לא פעם נתקלתי בחברות ששאלו אותי אם הן יפות. אם רואים את כתמי הזיעה שלהן. אם הן מסריחות. אם רואים את החצ'קונים שלהן.
טוב, הנה התשובה שלי לכל השאלות:
את לא יכולה להשוות את עצמך לאחרים. את יפה ומיוחדת בדרכך. אם את רזה או שמנה- שימותו הקנאים והבריונים שבכלל מסתכלים על הגוף שלך. אם את הולכת בגב זקוף, מראה את פרצופך האמיתי ומחייכת לכולם- הם יכולים להתמוסס. יש מספיק אנשים בעולם שיאהבו אותך בדיוק כמו שאת. אני בטוחה שלא פעם הסתכלת במראה ואמרת לעצמך שאת לא יפה כמוה. שאת לא מספיק היא.

בנות, אתן הכי יפות בעולם, בדרככן. אתן יכולות להשוות את עצמכן עד מחר לאחרים. אם רק תעשו מה שאתן אוהבות, אתן תבינו כמה העולם יפה ונעים יותר.
אל תפחדו להיות עצמכן. אל תחשבו כמה שאתן לא מעניינות. יש לכן כל הרבה דברים קטנים שאתן עושות, בלי לשים לב.
החיים פשוטים. תעשו מה שאתן אוהבות, לעיתים קרובות. צאו לטייל. תספרו על החלומות שלכן, ותקשיבו לחלומות של אחרים. תחשבו היטב ותשקלו את ההזדמנויות שנתונות לכן. יש הזדמנויות שלא יחזרו לעולם.

לכו ותשנו את העולם בדרך שלכן. אתן מדהימות!

 

*

(פה זה סיפור אחר ששלחו אליי)

כבר שלושה שבועות שאני מתחמקת מעמית. מהטלפונים שלו, השיחות בפייסבוק וההודעות שהוא שולח. מעסיקה את עצמי כל הזמן, רק בשביל שאני לא אצטרך להגיד לו 'לא'. ישנתי אצל סבתא שלי שבוע. ביקרתי את ירושלים ותל אביב לא מעט עם אמא ורוני. ותאמינו לי- אני לא סובלת קניות. אני לא אוהבת לצאת להסתובב בקניון, למדוד בגדים ולהסתכל כמה שהבטן שלי תפחה. כמה הירכיים שלי מלאות וכמה שההיא ממול כל כך רזה ודקיקה וכל כך יפה. ואז אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה ילדה שמנמונת שהשיער שלה לא מסודר, הבטן, הירכיים והישבן בולטים כל כך. כמה שיערות מבצבצות בפנים, כי לא הסרתי אותן כמו שצריך.
אני פשוט לא אוהבת קניות.
אבל אני אעשה הכל כדי להתחמק ממנו.

אבל עכשיו, אחרי שלושה שבועות, רוני ענתה.
"הלו?" היא אמרה בקולה הילדותי וחיכתה כמה שניות. "כן, רק שנייה." היא אמרה, הניחה את הטלפון הפוך על השולחן וצרחה ברחבי הבית את שמי. "יש לך טלפון!" היא צעקה, בעודה ממהרת אל בובותיה שמחכות לסירוק היומי.
"הלו?" שאלתי, מתפללת שזה לא יהיה הוא בצד השני.
"היי" הוא אמר בקול שקט ומעט קריר. 'אבל למה?!'
"היי" אמרתי בחזרה, באותה נימת קרירות.
"קשה להשיג אותך בזמן האחרון" הוא אמר, כאילו רומז שהוא יודע שאני מסננת.
"כן... לא הייתי הרבה עם הפלאפון..." תירצתי לו, ולא אהבתי את זה.
"מה, את ממש קשה להשגה, אה?" הוא כאילו גיחך מהצד השני.
"כן... תקשיב... אני לא חושבת שזה... אממ... יילך בינינו" גמגמתי לו.
"אני מבין." הוא אמר בקצרה וניתק. 'ביי?'

וזו הייתה השיחה האחרונה שלנו.

 

אמא ביקשה ממני לקנות כמה דברים מהסופר פארם, אז תפסתי את ההזדמנות ותלשתי את עצמי מהמיטה. לבשתי ג'ינס ארוך, חולצה חלקה, מגפיים קצרות וליפפתי צעיף צבעוני סביב צווארי.
הסתובבתי לבדי ברחובות, מחזיקה את כרטיסיית המעבר של האוטובוס ביד אחת ובידי השנייה את הפלאפון. נכנסתי לחנויות והסתכלתי על עגילים, משקפי שמש ושטויות קטנות כאלו שעלו לכל היותר 20 שקלים. קניתי את הדברים שאמא ביקשה ולעצמי קניתי זוג משקפי שמש צבעוניות וכמה זוגות עגילים שהיו במבצע. 
בעודי ממתינה לאוטובוס, הבחנתי במישהו, די מבוגר, מסתכל לעברי ומתחיל להתקרב אליי. "בוקר טוב," הוא אמר בחיוך שחשף שתי שיניים קדמיות חסרות.
"בוקר טוב," עניתי בהרגשה לא נוחה.
"מה שלומך?" הוא הסתכל עליי.
"בסדר." חייכתי חיוך מאולץ. "מה איתך?" שאלתי בנימוס.
"טוב." הוא חייך. 
"יופי." לחשתי. הרגשתי לא נוח והתחלתי להכניס את הדברים אל התיק, מנסה להימנע מקשר עין. הוא המשיך להסתכל על תנועות הידיים שלי והעביר את עיניו מהשיער שלי, שהיה אסוף בצורת עגבנייה רפויה, עד למגפיים הקצרות שלי. שיחקתי את עצמי ממהרת, מתופפת בכף רגלי על הרצפה ומביטה מדי כמה זמן בשעון. 
בנות, אתן לא מבינות כמה מזל היה לי באותו היום. 

 

הוא המשיך להתקרב אליי, כשהאוטובוס הגיע. התרחקתי מהאיש הזר ועליתי במהירות על האוטובוס. נתתי לנהג את כרטיסיית המעבר שלי. הוא חורר אותה והצביע לי אל המושבים האחוריים. בעודי מתנדנדת אל עבר הספסלים האחוריים, הסתכלתי לאחור, לראות אם האיש נעלם. הוא נעלם ממקומו, ועלה על האוטובוס שלי.

נשמתי עמוק והתחלתי לשחק בפלאפון. רק שלא יתקרב, רק שלא יתקרב, רק שלא יתקרב!לא ידעתי מה לעשות. מה אמא אמרה לעשות במצבים כאלו? להישאר במקום? לא, זה לא זה. לצעוק עד שמישהו ישמע? זה גם לא זה. לרשום במכולת? אני חושבת שזה לא המצב.המחשבות ברחו ככל שניסיתי להשיג אותן ולהיזכר במה שאמא אמרה. לישון אצל חברה בקרבת מקום? אויש! אל תהיי מגוחכת! להתעלם? אי אפשר. לא עובד. להיצמד אל חיילים? או! בינגו! הרמתי את מבטי וחיפשתי חייל או חיילת על האוטובוס. מצאתי אחד, יושב על ספסל מרוחק באוטובוס והתיישבתי לידו. כבר אמרתי שהיה לי המון מזל באותו היום?
הוא גיחך מעט והביט בי. "את גם בקטע של חיילים?" הוא שאל, חושף חיוך עייף.
"מה?" הייתי מופתעת שהוא בכלל פנה אליי. "אה," הבנתי אחרי כמה שניות וחייכתי. "רק אם הם חתיכים." צחקתי. 
העיניים הכחולות שלו חייכו אליי חזרה והוא סובב את ראשו אל הפלאפון שלו.
"אבל זה לא העניין." אמרתי קצרות כשראיתי שהאיש ממשיך להתקדם לעברי. "אתה רואה אותו?" הוא הרים את מבטו והסתכל בכיוון העיניים שלי, שניסו לרמוז לו על האיש.
"מה איתו?" הוא שאל.
"הוא עוקב אחרי." אמרתי, והלב שלי קפץ מלמעלה ללמטה. הוא הבין והניח את זרועו על הכתף שלי. 
"תעמידי פנים שאנחנו ביחד והוא יעזוב אותך." הוא לחש לי. הנחתי את ידי על בטנו, קצת באי נוחות, אבל יותר מוגנת איתו מאשר בלעדיו. "אני טל, דרך אגב," הוא לחש לי באוזן.
"אני אלי," לחשתי לו חזרה. עקבתי במבטי אחרי האיש הזר. הוא התיישב ספסל אחד לפנינו. הסתכלתי אל טל בפחד. הוא חיבק אותי חזק חזרה.
"זה התפקיד שלי לשמור על המדינה" הוא קרץ לי.

האיש המבוגר צעק כל הנסיעה על הנהג. "תיסע יותר מהר!" או "אין פה תחנת עצירה! תמשיך!" ו-"למה אתה עוצר פה?" כאילו הוא נמצא בבית, מול הטלוויזיה וצועק על שחקני הכדורגל כמה הם מטומטמים. מדי פעם הוא הסתכל עליי ועל טל. נלחצתי. הלב שלי פעם כאילו הוא עומד להתפוצץ מתוך החולצה.

למה אני? למה אני צריכה את הדרמות האלו? למה אני צריכה להיצמד לחייל שאני לא מכירה בשביל לצאת מזה? הרגשתי לא בנוח, ומדי פעם הבטתי בטל. הוא הרגיש בנוח, כאילו כל יום הוא עושה את זה.
נשמתי נשימה קטנה והבטתי בנוף החולף, מתעלמת בכוח ממבטיו של האיש.

 

האוטובוס עצר בתחנה האחרונה. חיכינו עד שהאיש הזה יירד מאחת הדלתות וקיווינו שיתחיל ללכת, אבל הוא פשוט חיכה שם. הוא עמד מחוץ לאוטובוס וחיכה שגם אני ארד. טל ירד איתי דרך הדלת הקדמית, לא יוצר קשר עם האדם הזר הזה. התחלתי לדבר עם טל, מחכה שהאיש יתחיל ללכת, כדי שאוכל ללכת לדרכי, שלצערי האיש הזה חסם לי את הדרך. הוא בהה בנו, כאילו מחכה שמשהו יקרה, ואז התחיל ללכת לעברנו. גם טל וגם אני הבנו את כוונותיו ועקפנו את תחנת האוטובוס שהפרידה את שני המסלולים. בזווית העין ראיתי את האיש מסתובב מאחורינו, אל הכיוון שהלכנו אליו, וכנראה שגם טל שם לב, כי הוא נתן לי דחיפה והלכנו יותר מהר אל עבר הדרך שלי. האיש התעכב מאחורינו, לא מצליח לשמור על קצב אחיד כמו שלנו ונעלם במקום כלשהו מאחורינו, בקהל הרחב.
הודיתי לטל ושלחתי אותו אל דרכו, לא לפני שהוא ביקש ממני להחליף מספרים, על כל צרה שלא תבוא. התחלתי ללכת לכיוון שלי, בקצב מהיר ואחיד, מנסה להרגיע את הלב הפועם שעדיין איים להתפרץ.

 

כשחזרתי הביתה, אמא הייתה חייבת להזכיר לי שנשאר שבוע עד לתחילת הלימודים ('אוף, באמת?!'), ושצריך לקנות ציוד מתישהו, בשבילי ובשביל רוני, שעלתה לכיתה א'. גלגלתי עיניים והתלבטתי אם לספר לאימא מה שקרה לי באוטובוס. החלטתי לעזוב את המידע הזה כרגע, כשראיתי עד כמה היא לחוצה ועסוקה.

היא הסתובבה בבית והתכוננה לעבודה שלה, מותירה אותי עומדת ומשחקת בקשקושים שהיו על השולחן. טיילתי לי במטבח, מתבוננת במתכונים שאני יכולה להכין, כשאמא רצה אל עבר הדלת בצעקות "אני מאחרת! אני מאחרת! נשיקות וחיבוקים!" חייכתי לעצמי. 'כל פעם מחדש'. גיחכתי.

 

רוני חזרה הביתה, והתקרבה אליי, מכסה מעט את פניה.
"אלי, איפה יש לנו פלסטרים?" הפניתי את פניי מהשקשוקה שהכנתי לנו והבטתי בה. היא כיסתה עם ידה הקטנה פצעים שהיו גדולים מדי לידיה.
"רוני, מה-" התחלתי לשאול, אבל היא נענעה את ראשה לשלילה. הנחתי את השקשוקה בצד, ורצתי איתה אל השירותים של אמא. הזזתי את ידיה הקטנות מהפנים שלה, וניקיתי את הפצעים שכיסו לה את השפתיים, המצח והלחי הימנית. היא התאפקה לא לצעוק מהכאב ונתנה לי לגעת בפצעיה עם כדור צמר גפן מלא באלכוהול לחיטוי. הפצעים שלה ניפחו את שפתיה ומצחה. הלחי הייתה גם ככה נפוחה, כך שהיה קשה לי להבחין. כשניסיתי שוב ושוב לשכנע אותה להתקשר אל אמא ולספר לה מה קורה. היא לא הסכימה לגעת בטלפון ולא רצתה לספר לי מה קרה לה בחוץ.
היא נכנסה להתקלח ונשכבה על הספה, מתבוננת בשקט בטלוויזיה. הגשתי לה את השקשוקה החמה, בתוספת לחמניות שהיא אוהבת. בעודנו מתבוננות בטלוויזיה באיזו תוכנית לא מוכרת, היא פתחה את פיה והחלה לדבר.
"שיחקתי עם לילך ושני, הבנות של החברות של אמא, ומישהו בא והתחיל להגיד עליי דברים לא יפים. אז ביקשתי ממנו שיפסיק, והוא דחף אותי לרצפה." דמעות תמימות החלו לצוף בעיניה. חיבקתי אותה חזק-חזק, כי היה לי קשה לחשוב שהיא עברה את זה לבד, ואני לא הייתי שם כדי לשמור עליה.

 

 

*

כותבת:  חברה של המנהלת!

(אלי)

גיל:חסוי

והנה עוד סיפור:

 

בדיוק סיימתי להתארגן כשאורלין התקשרה אלי:"נו, איפה את? כולם כבר מחכים!" "אני באה!" עניתי לה וירדתי במהירות במדרגות, עליתי להסעה שילמתי לנהג וחייכתי, אמרתי שלום לכולם והתיישבתי ליד אורלין.

נסענו כולנו למסיבת פורים, הרבה וויכוחים עברתי עם ההורים שלי בשביל שיסכימו שאסע, בכל זאת, זו מסיבה של תיכוניסטים שגדולים ממני, מסיבה שנמשכת כל הלילה.

הגענו לשם, נתתי את הכרטיס לסלקטור ונכנסתי. גל ריח של סיגריות ואלכוהול הציף אותי וכמעט שנחנקתי. התיישבתי על הבר, העקבים לא היו נוחים במיוחד, אבל היה זה כאב שאפשר לסבול. אורלין התיישבה לידי ולאט לאט התחיל המועדון להתמלא באנשים. רקדתי מידי פעם, צחקתי עם חברות וידידים ובעיקר ישבתי.

כשהראה השעון אחת ורבע התיישב נער ליידי, הוא היה גבוה, שערו היה קצוץ וצבע עיניו היו חום דבש שאפשר לזהות אפילו בחושך של מועדון. הוא הזמין קולה וחייך אלי אבל הפניתי ממנו את המבט.

"את לא חושבת שאת יושבת יותר מידי?" הוא פנה אליו בחיוך עוקצני, "לא" עניתי לו בחזרה מבלי לזכות אותו במבט נוסף "אתה לא חושב שאתה מעצבן אותי עם הנוכחות שלך?" "לא." הוא ענה לי באותה מידה שעניתי לו "אבל אם את אחת כזו שמתעצבנת מכל דבר אולי כדאי שאקום ואלך..." "עזוב" שמתי את ידי על הברך שלו "אני אלך" קמתי והתרחקתי משם אבל הרגשתי משיכה ביד, הסתובבתי והסתכלתי עליו מכף רגל ועד ראש במבט הכי עוין שלי "מה אתה חושב שאתה עושה?" צרחתי עליו, אבל ברעש של המועדון זה היה נשמע כמו מלמול.

"את יודעת? את בחורה קשוחה, אני אוהב את הגישה הזאת..." אמר לי ברוגע כמישהו שכלל לא נבהל מהצרחה שלי, אבל הוא עדיין לא שחרר לי את היד. "חבל שזה לא הדדי" התעצבנתי עליו כ"כ עד שיכולתי להרוג אותו, אני יודעת להיזהר מהגברים האלה, שמעתי לא מעט סיפורים על גברים שמתחילים עם בנות ושמים להן סם אונס במשקה, ואת ההמשך כולנו כבר יודעות... אבל אצלו היה משהו שונה מזה כאילו מצחיק אותו שאני מתעצבנת, והוא בכלל לא בא עם אותה המטרה כמו שיש לגברים האלה.

"באמת חבל," הוא קטע אותי מהמחשבות ושיחרר לי את היד "אבל לפחות תתני לי הזדמנות להכיר אותך קצת..."

"שמע," אמרתי לו, עדיין עם אותו מבט עוין "כדאי שתתפוס ממני מרחק ומהר, כי אתה מתעסק עם הבחורה הלא נכונה!"

"שמעי," החזיר לי באותה גישה שהחזרתי לו "עוד לא הכרתי את הבחורה שסירבה לנדב אוחנה ואני לא חושב שאני גם אכיר אותה בזמן האחרון, תפסיקי לעשות פוזות כי כבר קלטתי אותך".

התחלתי לצחוק "קלטת אותי אה?" והוא השיב בחיוביות עם הראש אבל מלא ביטחון "מותק," השבתי לו באותה רמת ביטחון "אתה באמת לא תכיר את הבחורה שמסרבת לך כי היא עומדת כאן מולך ואתה באמת לא מכיר ולא תכיר אותה, אז תפוס את עצמך ועוף לי מהעיניים, כי עם אודיל אהרוני לא מתעסקים".

"פשיייייייי" הוא הסתכל עלי במבט מנצח, מבט שלא נבהל מכלום "אם לא מתעסקים עם אודיל אהרוני אז באמת לא מתעסקים, אבל אני בכל זאת יהיה חצוף ואבקש שתשבי איתי, מה את מפסידה?" הסתכלתי עליו בהיסוס, אבל עניתי "יודע מה? אני אשב כאן בדיוק חמש דקות, אם אתחיל להשתעמם אני תופסת את הרגלים ועפה, ושלא תעז לפנות אלי שוב!" הוא חייך חיוך מנצח, חיוך של ילד שקיבל את הסוכרייה המגיעה לו והיה לו חיוך כל כך מקסים עד שלא יכולתי שלא להחזיר לו חיוך.

ישבנו שם כמעט כל הלילה וגיליתי עליו פרטים מאוד מעניינים: אנחנו גרים באותה עיר, הוא מת על שירים של שלמה ארצי, כמוני, הוא בכלל לא אוהב לצאת מהבית וחברים שלו הכריחו אותו, כמוני שוב, הוא אוהב את הטבע ואת הנוף ומעדיף טיול בשטח על פני מסיבה, כמוני.... בקיצור גיליתי עליו המון דברים שמשותפים לשנינו, החלפנו מספרי טלפון והוא סיפר לי שהוא בן שבע עשרה (שנתיים מעלי) ויש לו כבר רישיון, הוא לא מזמן נפרד מהחברה שלו ועכשיו הוא פנוי להצעות. הוא ממש מצחיק ופשוט התאהבתי בו בלילה אחד, אהבה ממבט ראשון, או חמישי...

לאחר שיחה ארוכה ביותר רציתי ללכת לשירותים, נכנסתי לאחד התאים אבל לא עשיתי כלום פשוט ישבתי וחשבתי, כמה מקסים הוא, הוא פשוט בחור נהדר, הוא התוודה בפני שבהתחלה כשהוא ניסה להתחיל איתי "ולא הצליח" הוא חשב שהוא טעה לגבי, שאני סתם ילדה מעצבנת שלא אוהבת להכיר אנשים חדשים אבל כשישבנו ודיברנו הוא נגנב ממני ואמר שאני מדברת כמו בת גילו.

פתאום מישהו דחף את דלת התא שלי וקטע את מחשבותיי זה היה הוא, קמתי מהאסלה הסגורה שהפכתי למושב, הוא נכנס לתא וסגר את הדלת, ידעתי מה הולך לקרות וצדקתי, הוא הצמיד אותי לדלת התא ונישק אותי, לא התנגדתי, כי זאת הייתה נשיקה עדינה, הרגשתי שממש הכרתי אותו, שאני לא מכירה אותו לילה שלם, אלא חיים שלמים, הוא ממש גרם לי להתאהב בו מה שלא קורה בדרך כלל, אחרי אותו הלילה שמרנו על קשר, אנחנו היום זוג כבר חצי שנה, אנחנו פשוט אוהבים אחד את השני וישנה הרגשה שום אדם לא יפריד בנינו.

*

אודיל (חברה של המנהלת)

גיל: 12

 

 

הודעה:

לכל מי שרושם סיפורים או סיפורים בהמשכים, ורוצה שהם ייתפרסמו, שיישלח אותם לכתובת המייל הזו:

 tamamn@walla.com

(זה המייל שלי, מי שרוצה לשלוח אליי משהו, אפילו אם זה לא סיפור, זה גם יכול להיות בעייה (בנושא אהבה, חברים, ואפילו בנושא אופנה, מוזמן!)

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב. לחצו כאן עכשיו כדי להירשם או להתחבר!

תגובות אחרונות

תאריך: 17/03/2015
הודעה: אתר טוב!
מאת: פאר טסי
תאריך: 21/02/2015
הודעה: והכל,פשוט ה-כ-ל (!) נמצא כאן באתר! לכניסה לחצו כאן
תאריך: 11/12/2014
הודעה: אהבתי מאוד לצפות באתר שלך, אך היה חסר לי פינה של משחקי אונליין. אשמח אם תוסיף משחקים כאלו לאתר, זה יכול לתרום הרבה לגולשי האתר.
תאריך: 20/11/2014
הודעה: היי בהצלחה באתר
מאת: לוסי1946
תאריך: 06/08/2014
הודעה: את יכולה לשנות את מומי1122 ל לוסי1946 אני פשוט לא מצליחה להיתחבר עליה
תאריך: 30/07/2014
הודעה: לאתר אמנה עיצובים כבר ניכנסתם????? אם לא אז הפסדתם!!!!!!! כנסו לאתר ותהנו מעזרים ומדריכים לבוני אתרים ועוד כל מיני עיצובים מדליקים!!!!! כנסו לאתר ותהנו!!!=)
תאריך: 13/07/2014
הודעה: נפתחה עיר וירטואלית!!! העיר מיוחדת במינה ובשיפוצים ובינתיים, תבחרו דמויות!!! אז למה אתם מחכים? כנסו לפה:http://www.moomoo.co.il/sites/page.php?id=210452 נפתח מפעל אתרים! רוצים לקבל אתר+ ספיישל מוכן+ מיני פוסט? שלא יהפוך לשל מנויים!!!תזמינו כאן:http://www.moomoo.co.il/sites/page.php?id=210366 רציתם פיצוי? עמיחי מרשה לפרסם!
תאריך: 12/07/2014
הודעה: ליה ונוי: מהרו!!! אתם: למה? ליה ונוי: כי אנחנו מחפשות כתבים ובלוגרים לעיתון האתר ומספר המקומות מו... מו... אתם: מה? ליה ונוי: מו... מוגבל!!! אתם: אוי לא! אנחנו נרשמים עכשיו! איפה נרשמים? ליה ונוי: כאן:http://www.moomoo.co.il/sites/page.php?id=209806
תאריך: 29/06/2014
הודעה: אתר חדש ♥ אמבר ♥♥♥ להכנס (אם אסור לפרסם אז אני אכין רקע ! לפיצוי...)
תאריך: 09/06/2014
הודעה: רוצה לשחק Frix.משחקים לילדים כנס לFrix.
עמוד:




כניסות שונות: 97328
עמודים נצפים: 114345
האתר עודכן לאחרונה בתאריך 30.08.2013

האתר מה קורה?בשחור לבןXD נבנה באמצעות מומו אתרים - בניית אתרים לילדים בחינם.
כל הזכויות שמורות ל ו \ או ליוצרי התוכן המקוריים. רוצים לבנות אתר בחינם? לחצו כאן עכשיו!
נתקלתם בתוכן פוגע? תוכן מפר זכיות יוצרים? לחצו כאן כדי לדווח לנו.