"אמא," אמרתי בקול חנוק לשפופרת הטלפון. "מתוקה? זאת את?" שמעתי בקולה התרגשות.
"כן, זאת אני" אמרתי ובלעתי רוק, אחרי זמן רב כל כך. 
"מה שלומך מתוקה? איפה את?" שאלה מהר.
"אני..." מלמלתי, לא ידעתי מה לומר. מאור הביט בי בכעס. הוא חטף את השפורפרת מידי. "היא עם החבר שלה, אנחנו עכשיו בצימר." אמר וניתק.
"למה ניתקת?! רציתי לדבר איתה!" 
"תם הזמן שלך, עכשיו לכי להתקלח. את חוזרת למיטה שלך ולא יוצאת מישם. ואני לא רוצה לשמוע צעקות כי אני מביא חבר. אני מזהיר אותך. 
פיפס קטן שלך ואין לך ראש, מובן?" אמר בקול מפחיד, מאיים. הנהנתי בראשי והלכתי למקלחת. התבוננתי היטב במגבת שהוא נתן לי. הרגשתי כל כך עלובה, כל כך פתטית. 
חפפתי את הראש היטב, כשעיני מזילות דמעות ללא הרף, התחלתי לבכות שוב. להתייסר. זה לא מגיע לי.  למה לי? למה? מתי כבר אחזור?
ניגבתי את גופי והתלבשתי שוב במהירות. התיישבתי במיטה וחיכיתי למאור.
לפתע הבחנתי בארון קטן בפינת החדר. איך לא שמתי לב אליו. ניגשתי לראות מה יש שם, רגליי רעדו וגופי איתו, רועדים, מפחדים.
הושטתי יד לפתוח את המגירה, ראיתי שם תמונות. זה התמונות שלו ושל אבא שלו? מאור היה נראה בן 12 ולידו אבא שלו, שניראה שתי טיפות מים כמוהו.
לפתע הדלת נפתחה, זינקתי לאחור והתיישבתי מהר על המיטה. מאור עמד שם, עם עוד בחור, הם הביטו בי. "זאת החברה שלך?" שמעתי את הבחור פולט.
מאור צחק. "היא? ניראלך?" לא העזתי לומר מילה. 
הבנתי שאין מנוס, שאתחיל להתרגל לזה.
"אה זאתי שחטפת. הבנתי," חייך הבחור והמשיך לבחון אותי. המשכתי לשתוק ולהביט בהם. "מה קרה לה? היא בלעה תלשון?" אמר לפתע הבחור ההוא, "לא, היא אילמת" אמר מאור בחיוך והביט בי בשטניות. 
דמעות ירדו מעיניי ללא שליטתי. "מזה, היא בוכה?" שאל הבחור. מאור שתק. נשכבתי על המיטה וכיסיתי את גופי, בוכה שוב, בכי מר.
הם סגרו את הדלת ויצאו.

*לאחר שעתיים*

הדלת נפתחה ומאור עמד בפתח, נשען על המשקוף.
 לא ראיתי דבר, רק אותו. הוא הביט בי במבט מותש, עייף. לא אמרתי מילה, החלטתי שאני שותקת ואמשיך לשתוק עד שישחרר אותי.
"למה את בוכה? עד כדי כך רע לך איתי?" מלמל והתקרב אליי.
החזקתי בסמיכה, מושכת אותה אליי ומתרחקת ממנו. 
הוא נגע בידי, בידי הקפואה והרגשתי צמרמורת. משכתי אליי את ידי מידו החמה, ובהייתי בו שוב, מתבוננת בכל תנועה ותנועה שהוא עושה.
"תעני לי," אמר, אך אני המשכתי לשתוק. "תעני לי!" אמר והרים את קולו. המשכתי להתרחק ממנו עד שהגעתי לקיר. הייתי המומה, משותקת.
"את יודעת מה? את תהי פה.. תמיד תהי פה עד שתרקבי! חתיכת זונה! זה מה שאת"  אמר וטרק את הדלת אחריו. 
לפתע הבחנתי בשפופרת הטלפון. הוא השאיר אותה על המיטה.
תפסתי אותה מהר וחייגתי לאימא שלי.
"הלו?" שמעתי את קולה. "אימא תעזרי לי, אני לא בצימר אימא. תעזרי ל..." השיחה התנתקה כשמאור תפס בטלפון, 
שבר אותו על הריצפה, והביט בי בכעס. הביט בי במבט הכי מפחיד שראיתי אי-פעם.