"אני מקווה שזה לא מפריע לך שאני ישן פה לצידך..." לחש מאור כשנכנס למיטה ושכב לצידי.
הייתי עייפה מכדי לענות לו. למען האמת זה כן הפריע לי.
הרגשתי שוב מאויימת, תחושות דה-ז´א-וו התפרצו בתוכי.
הרגשתי כמו בימים ההם, שבהם הוא התעלל בי עד מוות במיטה המחרידה שהייתה בביתו.
קפצתי בבהלה כשידו של מאור עברה על עורי, והסתובבתי לכיוונו.
הבטתי בעיניו כמה רגעים ואז פציתי את פי. "למה נגעת בי?" אמרתי, מצטמררת ממגעו. עיניו התרחבו.
"רציתי להרגיש את עורך" אמר בולע את רוקו. "למה חטפת אותי בכלל?" הרגשתי צורך עז להבין למה כל זה קרה.
"את מבינה עדי, האיש הזה מחפש את אביך. אביך לקח ממנו הלוואות בעבר, ולא החזיר. הוא מחפש נקמה דרכך. נאלצתי לחטוף אותך כבת ערובה, כי הייתי עובד בשבילו.
הייתי מרוויח הונים. אני מצטער עדי. רק עכשיו הבנתי ששום הון בעולם לא שווה אותך. אני כל כך מצטער"
"אפשר לשאול עוד שאלה קטנה?" מלמלתי מתקרבת אליו טיפה.
"כן" לחש לאוזני והרים את מבטו.
"למה הצלת אותי בסוף?"
"הם רצו להרוג אותך. להיפטר ממך. אביך נעלם מהארץ מלפני כמה ימים, והם הבינו שהחיפושים אחריו יעלו הרבה יותר מהכסף שהוא חייב להם. אז הם וויתרו. והחליטו לגמור אותך, כך שלא תפיצי עליהם שמועות וכל העסק שלהם יקרוס."
"אבל למה, אתה הצלת אותי?" הוא שתק, עיניו בחנו אותי בדממה.
מחפש תשובה.
"הרגשתי צורך עז להגן עלייך עדי." אמר ועצם את עיניו. ידעתי שכבר לא אוכל להוציא ממנו פרטים נוספים, אז הסתובבתי בחזרה ועצמי את עיניי גם אני.
ידו ליטפה בהפתעה את בטני החשופה. קפצתי שוב בבהלה, מתנשמת בכבדות. הוא ממש מלחיץ אותי במגעו. מעביר בי צמרמורות כאלה מוזרות. נשמתי בכבדות ולחשתי לכיוונו, "מה אתה חושב שאתה עושה?" הוא כיסה את פי בעדינות ועלה מעליי. "אל תשאלי שאלות, תנצלי את הרגע היפה הזה
אמר, שפתיו עברו על צווארי. "מבחינתי זה לא רגע יפה. זה רגע שמעביר בי זכרונות רעים." מלמלתי, והוא נעצר,
וירד מעליי.
"אני מצטער" לחש, "אני לא יודע מה עבר עליי עכשיו."
"אתה צטריך להצטער." נימת קולי הייתה נוקשה, כעוסה עדיין על כל מה שהוא עולל לי.
"אני מבטיח שאפצה אותך עדי."
קולו הרגוע מילא את ליבי ברגשות רחמים. "זה בסדר, סלחתי. רק אל תפגע בי שוב."
"לעולם," הבטיח.
-בבוקר למחרת-
"בוקר טוב" אמרתי בשקט וקמתי מהמיטה, נכנסת לשירותים ושוטפת את פניי.
צחצתי את שיניי וניגבתי את פניי במגבת.
הוא קם לצידי והתבונן בי, תוקע בי מבטים עוקבים, בוהה.
"איזה יפה"
"אני יודעת. היום מאוד יפה, תכננתי אולי לצאת לקניות."
"לא לא. התכוונתי אלייך" אמר בשקט ואני הסמקתי, גבי מופנה אליו כך שהרגשתי הקלה, הוא לא מבחין בי.
"חשבתי שאולי... אפשר לצאת לקניות, ולעוד כמה מקומות.. נמאס לי להסתגר בבית בגלל איזה מנוול."
הוא הנהן בראשו. אפשר לצאת.
"אני נכנס להתקלח, ולהתלבש"
"בסדר, אני בנתיים אכין ארוחת בוקר."
הוא הנהן בראשו.
לאחר כמה דקות, אירגנתי את השולחן וחיכיתי שהוא יבוא.
"ואו זה נראה מדהים" לחש מאחורי אוזני ואני קפצתי בבהלה.
"אתה חייבת להפסיק להבהיל אותי ככה," אמרתי, עם יד על הלב, מתקשה לנשום מהלם.
הוא חייך וישבנו לאכול לנו בהנאתנו.
הייתה לי תחושה שזה היה לא עוד יום רגיל.
"מוכנה?" שאל, הוא היה בפתח הדלת עם מפתחות המכונית בידיו.
הנהנתי בראשי ויצאתי אחריו.
מקווה שאהבתם, פרק חדש בקרוב, תודה על התגובות, אתם מדהימים ♥
אוהבת, וולריה ♥
אוהבת, וולריה ♥
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב. לחצו כאן עכשיו כדי להירשם או להתחבר!
כניסות שונות:
5363
עמודים נצפים: 6006
עמודים נצפים: 6006
האתר עודכן לאחרונה בתאריך
17.09.2013
האתר
~ סיפורים בהמשכים ~
נבנה באמצעות מומו אתרים -
בניית אתרים לילדים
בחינם.
כל הזכויות שמורות ל ו \ או ליוצרי התוכן המקוריים. רוצים לבנות אתר בחינם? לחצו כאן עכשיו!
נתקלתם בתוכן פוגע? תוכן מפר זכיות יוצרים? לחצו כאן כדי לדווח לנו.
כל הזכויות שמורות ל ו \ או ליוצרי התוכן המקוריים. רוצים לבנות אתר בחינם? לחצו כאן עכשיו!
נתקלתם בתוכן פוגע? תוכן מפר זכיות יוצרים? לחצו כאן כדי לדווח לנו.
תגובות אחרונות
חזרנו מהשיפוווץ !
חושבים שזה פררסווםם ?
אז זה לא זה ררק בשביל שתהנוו !
* נ.ב בבקשה תעשו לייק *
כי השיפוצים לקחוו זמןןןן !
מיילין
האתר מוקפא..
פרטים בעמוד ראשי
מצטערות אם אסור לפרסם..!